אמא ואבא נפרדים
אמא ואבא כבר לא מסתדרים,
כך הם לשירה ולי מספרים.
אמרתי לאבא: "תן לאמא נשיקה,
הנה תראה, כזאת מתוקה.
תגידו שניכם שאתם מתנצלים
ותשובו מיד להיות חברים!"
אבא אמר לי: "זה לא כמו בריב
שכועסים ולא רוצים להקשיב.
אמא ואני נסינו לחשב
מה יהיה הפתרון הכי טוב,
הקשבנו זה לזו, והחלטנו יחדו
שלהפרד כחברים טובים, מוטב".
אמא הקשיבה לכל מלה
ומיד הוסיפה הסבר משלה:
"אבא יגור בבית אחר
ואותנו, יבוא המון לבקר.
אם נתגעגע, נוכל להתקשר
ואתו בטלפון בכל יום נדבר".
ממש כמעט פרצתי בבכי
אבל אז הרגשתי נשיקה על הלחי
ועוד אחת על קצה הקדקד,
צעקתי: "אבא! אתה דוקר כקפוד!"
אחרי שצחקנו, אבא אמר
שגם להרגיש עצובים אפשר.
ואפלו עם צביטה קטנטנת בלב
נזכר תמיד שאבא אוהב.
בלילה התפללתי חזק לאלהים,
ספרתי לו על כל הדברים.
קויתי שיש לו נס מיתר,
אחד קטנטן שמחנכה נשאר.
נס, שיעשה ששני ההורים
באותו הבית יגורו לעולמים.
למרות שגם זה, מסתבר, לא עזר,
אבא אמר שזה פשוט נהדר.
שאני מהלב מספר לו ולאמא
מה אני מרגיש בתוך הנפש פנימה.
בבקר כשקמתי חשבתי שחלמתי
מן חלום מרגיז שלא כל כך אהבתי,
כמו שחולמים לעתים על מפלצת
או על חללית שסתם כך מתפוצצת.
הרגשתי פתאום קצת מוזר,
הלכתי בעצמי לבדק את הדבר.
בצעדים קטנים, על קצות האצבעות,
הלכתי לחדר ההורים לראות.
אז הבנתי לפתע פתאום
שלא היה זה בעצם חלום.
אבא אינו נוחר "חחחררר" "פשששש" בשריקה,
הכרית שלו נשארה ריקה.
רק אמא שם לבדה ישנה,
מכסה כלה בשמיכת הכתנה.
נכנסתי למטה החמה לדקה,
חבקתי אותה, נתתי לה נשיקה.
עכשו אני כבר מבין את הכל,
מה שאבא בקש ממני אתמול:
"כשלא אהיה", הוא אמר כך בקול,
"תהיה אתה בוגר וגדול".
"אתה חזק" הוא המשיך והוסיף,
אבל אני רק ילד קטן , לא איזה "צ'יף".
אבא שלי לפעמים מבלבל,
אוכל תפוז ואומר "מממ, אצטרבל".
כששחינו בים, הוא נסה לתפס לי גל,
כמובן שלמים לבסוף טרחחח נפל.
אל תחשבו שאבי מטרלל -
לפעמים הוא פשוט קצת "טרללל".
הוא תמיד מספר לי המון בדיחות,
לפעמים מצחיקות, לפעמים קצת פחות.
בספורים שלו שאני הכי אוהב
הגבורים משתוללים והקהל מתלהב.
אבא ממציא מהראש ומשתובב,
הוא בעצמו קצת ילד, אני חושב.
את אחותי הקטנה הוא מלמד לרקד,
בתנאי שמסים הוא מקדם לעבד.
לפעמים כשאנו הולכים יחדו לסרט,
אבא צוחק בקול רם - גם כשההקרנה נגמרת.
הכי אני אוהב עם אבא להשתולל
ולשמע אותו כאילו "סובל".
"אתה נכנע?" אני אותו אז שואל,
ואבא נכנע ועל הרצפה מתגלגל.
אז מה יהיה עכשו עם ה"בקורים"?
למי אספר על דברים שקורים?
את מי אזמין לאספת ההורים?
מה יהיה בשבתות ובחגים?
כיצד מחליטים אצל מי לבלות?
מה עם ימי ההלדת? והמתנות?
ואם תכאב לי הבטן או אם אתגעגע?
מה אעשה? אינני יודע!
אבא מרגיע ברך ואומר
שכלנו בלי צל של ספק נסתדר.
אין לו תשובות מוכנות לכל
אבל הוא יעשה מה שהוא יכל.
אם נדע האחד בשני להתחשב,
הכל יסתדר, כך הוא חושב.
בקשר למתנות, זה דוקא נחמד -
שתי מתנות (לא אחת) לקבל בנפרד.
בשבתות ובחגים יוצאים לטיל,
פעם עם אבא. פעם עם אמא, ירון וסבתא רחל.
בינתים גליתי שבקורים זה כיף,
משחקים ומשתוללים עד שאני מתעיף.
עכשו אני כבר מבין - אמא ואבא נפרדים.
סבא אומר "ככה זה בחיים"
ואפלו שם נתנו לזה האנשים,
קוראים לזה בעברית "גרושין".
"גרושין", "נפרדים" -
בשבילי אלו רק מלים,
העקר שאמא ואבא אותי תמיד אוהבים,
בכל העולם וגם בכוכבים.
- סוף -
אמא ואבא כבר לא מסתדרים,
כך הם לשירה ולי מספרים.
אמרתי לאבא: "תן לאמא נשיקה,
הנה תראה, כזאת מתוקה.
תגידו שניכם שאתם מתנצלים
ותשובו מיד להיות חברים!"
אבא אמר לי: "זה לא כמו בריב
שכועסים ולא רוצים להקשיב.
אמא ואני נסינו לחשב
מה יהיה הפתרון הכי טוב,
הקשבנו זה לזו, והחלטנו יחדו
שלהפרד כחברים טובים, מוטב".
אמא הקשיבה לכל מלה
ומיד הוסיפה הסבר משלה:
"אבא יגור בבית אחר
ואותנו, יבוא המון לבקר.
אם נתגעגע, נוכל להתקשר
ואתו בטלפון בכל יום נדבר".
ממש כמעט פרצתי בבכי
אבל אז הרגשתי נשיקה על הלחי
ועוד אחת על קצה הקדקד,
צעקתי: "אבא! אתה דוקר כקפוד!"
אחרי שצחקנו, אבא אמר
שגם להרגיש עצובים אפשר.
ואפלו עם צביטה קטנטנת בלב
נזכר תמיד שאבא אוהב.
בלילה התפללתי חזק לאלהים,
ספרתי לו על כל הדברים.
קויתי שיש לו נס מיתר,
אחד קטנטן שמחנכה נשאר.
נס, שיעשה ששני ההורים
באותו הבית יגורו לעולמים.
למרות שגם זה, מסתבר, לא עזר,
אבא אמר שזה פשוט נהדר.
שאני מהלב מספר לו ולאמא
מה אני מרגיש בתוך הנפש פנימה.
בבקר כשקמתי חשבתי שחלמתי
מן חלום מרגיז שלא כל כך אהבתי,
כמו שחולמים לעתים על מפלצת
או על חללית שסתם כך מתפוצצת.
הרגשתי פתאום קצת מוזר,
הלכתי בעצמי לבדק את הדבר.
בצעדים קטנים, על קצות האצבעות,
הלכתי לחדר ההורים לראות.
אז הבנתי לפתע פתאום
שלא היה זה בעצם חלום.
אבא אינו נוחר "חחחררר" "פשששש" בשריקה,
הכרית שלו נשארה ריקה.
רק אמא שם לבדה ישנה,
מכסה כלה בשמיכת הכתנה.
נכנסתי למטה החמה לדקה,
חבקתי אותה, נתתי לה נשיקה.
עכשו אני כבר מבין את הכל,
מה שאבא בקש ממני אתמול:
"כשלא אהיה", הוא אמר כך בקול,
"תהיה אתה בוגר וגדול".
"אתה חזק" הוא המשיך והוסיף,
אבל אני רק ילד קטן , לא איזה "צ'יף".
אבא שלי לפעמים מבלבל,
אוכל תפוז ואומר "מממ, אצטרבל".
כששחינו בים, הוא נסה לתפס לי גל,
כמובן שלמים לבסוף טרחחח נפל.
אל תחשבו שאבי מטרלל -
לפעמים הוא פשוט קצת "טרללל".
הוא תמיד מספר לי המון בדיחות,
לפעמים מצחיקות, לפעמים קצת פחות.
בספורים שלו שאני הכי אוהב
הגבורים משתוללים והקהל מתלהב.
אבא ממציא מהראש ומשתובב,
הוא בעצמו קצת ילד, אני חושב.
את אחותי הקטנה הוא מלמד לרקד,
בתנאי שמסים הוא מקדם לעבד.
לפעמים כשאנו הולכים יחדו לסרט,
אבא צוחק בקול רם - גם כשההקרנה נגמרת.
הכי אני אוהב עם אבא להשתולל
ולשמע אותו כאילו "סובל".
"אתה נכנע?" אני אותו אז שואל,
ואבא נכנע ועל הרצפה מתגלגל.
אז מה יהיה עכשו עם ה"בקורים"?
למי אספר על דברים שקורים?
את מי אזמין לאספת ההורים?
מה יהיה בשבתות ובחגים?
כיצד מחליטים אצל מי לבלות?
מה עם ימי ההלדת? והמתנות?
ואם תכאב לי הבטן או אם אתגעגע?
מה אעשה? אינני יודע!
אבא מרגיע ברך ואומר
שכלנו בלי צל של ספק נסתדר.
אין לו תשובות מוכנות לכל
אבל הוא יעשה מה שהוא יכל.
אם נדע האחד בשני להתחשב,
הכל יסתדר, כך הוא חושב.
בקשר למתנות, זה דוקא נחמד -
שתי מתנות (לא אחת) לקבל בנפרד.
בשבתות ובחגים יוצאים לטיל,
פעם עם אבא. פעם עם אמא, ירון וסבתא רחל.
בינתים גליתי שבקורים זה כיף,
משחקים ומשתוללים עד שאני מתעיף.
עכשו אני כבר מבין - אמא ואבא נפרדים.
סבא אומר "ככה זה בחיים"
ואפלו שם נתנו לזה האנשים,
קוראים לזה בעברית "גרושין".
"גרושין", "נפרדים" -
בשבילי אלו רק מלים,
העקר שאמא ואבא אותי תמיד אוהבים,
בכל העולם וגם בכוכבים.
- סוף -
